דפי הנצחה

אנה זנד, נולדה ב 18 במאי 1939 בלונדון, להרי וויאולט מוס (mos) . בלונדון השתייכה אנה לתנועת הבונים ולאושה הגיעה בשנת 1958 במסגרת ש"ש. בנוהל האימוץ שהיה נהוג בימים ההם, אומצו כל בני הנוער שהגיעו ע"י חברים או משפחות. אנה אומצה ע"י ריטה ויוסקה, שהיה שכן של ריטה, הצטרף לאימוץ. בספטמבר 1959 נישאו אנה ויוסקה ונסעו לחגוג את נישואיהם באנגליה. מאנגליה שבה אנה כעולה והתקבלה לחברות בקיבוץ אושה.

אנה שובצה לעבודה בלול והתמידה בה מספר שנים, לאחר מכן עברה אנה לעבוד ברפת וגם שם התמידה מספר שנים והמשיכה למטבח. במטבח עבדה אנה שנים רבות ואף היתה אקונומית במשך כשנה. בשנים אילו נולדו למשפחת זנד 5 ילדים: עמליה, איתן, יוחאי, ליאת ועטר. בחנוכה 1986 קרה למשפחה הנורא מכל, יוחאי ירה בראשו. 7 חודשים נאבק יוחאי על חייו. יום, יום נסע אחד ההורים לבית החולים בתקווה שיוחאי יתגבר – אך לשווא. אני זוכרת שיחה שהיתה לי עם אנה באחד הימים כאשר חזרה מבית החולים וענתה לשאלתי: הוא מצמץ בעיניו והניע את אצבעות כף הרגל, הרופאים אומרים שאילו רפלקסים אבל אני חושבת שהוא שומע אותי. מצב בו אדם צריך לקבור את ילדו הוא המצב הקשה ביותר בחיים. באופן טבעי ילדים קוברים הורים ולא להפך. אחרי שיוחאי נפטר עברה אנה לעבוד בבריכה. שנים עשתה מהבריכה פינת חמד. טיפחה את המקום, שמרה על ניקיון וסדר ואף דאגה לסלק מהמקום אורחים לא מוזמנים. בבריכה התמידה אנה עד שהתחילו בעיות הבריאות.

שאלה גדולה נשאלת מה עושים וכיצד מגיבים כאשר נפש האדם עוזבת את גופו. אין יכולת לתקשר, אין מבט, כול הרצונות, המחשבות, האהבות והשנאות הכול נעלם. נשאר גוף ריק מתוכן. כיצד להגיב? איך לנהוג? מי חכם וידע? הרפואה המודרנית מאריכה את החיים, אך האם אלה חיים?

ומילה אישית: הייתי מורה של 3 מתוך חמשת הילדים של משפחת זנד. עם יוסקה אני מיודדת שנים. ניסיתי לא אחת להתיידד גם עם אנה ולא הצלחתי. לגבי הייתה אנה מוקפת חומה בלתי חדירה. אפילו בזמן שיחות עם ההורים שהתקיימו בבית הספר ולמרות המחמאות שהרעפתי על ילדיה, לא הצלחתי להתיידד וחבל.

אנה כפי שהכרנו הסתלקה לה לפני כ-12 שנים. עכשיו הסתלק גם הגוף. תנחומנו לכל המשפחה.

תהי נשמתך צרורה בצרור החיים.