דפי הנצחה

אריה בן שמעון ורוזה אברהם, נולד ברומניה במרץ 1937.



במלחמת העולם השניה, הועבר אריה לכפר למשפחה נוצריית וכך ניצל מאימת הנאצים. על התקופה שלאחר המלחמה ברומניה, סירב אריה לדבר. הוא עלה לישראל בשנת 1952 והגיע לאושה, בגפו כשהוא בן 15 במסגרת אולפן. לאחר שסיים את האולפן, השתלב בעבודה בבננות. יש לזכור שתנאי העבודה בבננות היו קשים מאוד, והעבודה בבוץ וסחיבת אשכולות הבננות על הכתף, לא היו תענוג גדול. כדאי לזכור שבני המשק בגיל המקביל, למדו לימודים מלאים ולא עבדו. בשנים 1954 עד 1957 שירת אריה בצבא והשתחרר בדרגת רב טוראי. דבר נוסף שיש להזכיר הוא, שבני המשק התקבלו לחברות בגיל 18 ואילו המקבילים להם בגיל, אריה אברהם ואברהם קרייתי, לא התקבלו לחברות וכתוצאה מכך לא קיבלו חדרים ונאלצו בבואם לחופשה מהצבא, לחפש מקום להניח בו את הראש ואם אנו שואלים את עצמינו מדוע אדם, החי 63 שנים בקיבוץ הוא ממורמר וכועס, כדאי שנבדוק היכן נטועים השורשים של מצב זה.



אחרי הצבא חזר אריה לאושה, השתלב בעבודה בגידולי שדה ולימים אף היה מרכז הענף. אלא, שרגש הקיפוח על חוסר ההשכלה רק העצים . כזכור לכולנו פעלה אז ועדת השתלמויות ויזמה פניות לחברים לצאת לרכוש השכלה גבוהה, כדי להכין את הדור הבא אפס, גם כאן , לא פנו לחברים להציע לימודים לחברים שאינם בני קיבוץ.



בשנת 1962 נישא אריה לנירה סיגל ונולדו להם שלושה ילדים: הלה, נילי ומשה המכונה מויש.



אריה לא היה אדם קל, הוא ניהל מלחמות בלתי פוסקות עם בעלי התפקידים, אבל אלי תמיד התייחס בידידות . בשנת 1974, כאשר הייתי מרכזת וועדת השתלמויות, פנה אלי אריה לצאת ללימודים. הוא ידע שבגיל 37 ללא השכלה יסודית, לא יוכל להשתלב בלימודים גבוהים ולכן ביקש לימודים בשטח הצילום המקצועי. כאן המקום לציין שאריה היטיב לצלם ועסק בצילום שנים רבות. הוא יצא ללימודי צילום בקיבוץ עין גדי ונהנה מכל רגע.



אריה עבד גם בלול אך כאשר לקה בליבו, עבר לחצרנות בתי הילדים ולהוצאת האשפה מהחצר.



ימים עברו והמחלות גברו על אריה והוא נאלץ לעבור לבית הסיעוד ולבסוף קרסו מערכות גופו והוא נפטר. נגמרו המלחמות אריה, נוח בשלום.



אנו משתתפים בצער המשפחה. ת.נ.צ.ב.ה.





אבא, אריה (לאון) אברהם נולד בעיר גאלאץ ברומניה ב- 29/3/1937 להוריו שמעון (סימון) ושושנה (רייזל/רוזה) סנטר. אבא היה חמישי מבין ששה אחים: משה, מריה, סמי, מדי, לאון וצילה.



עם פרוץ מלחמת העולם השניה נשלח האח הבכור, משה, לרוסיה לארגן מקום מפלט למשפחה במקרה שהצבא הנאצי יכבוש את גאלאץ. משה נהרג ככל הנראה, ברוסיה, בהפצצה של חיל האויר הגרמני על רכבת בה נסע.



עם כניסת הצבא הרוסי לגאלאץ, בתום המלחמה, נרצח אביו שמעון על ידי חיילים רוסים, כנראה, כשניסו לשדוד אותו. גם אחותו הצעירה צילה חלתה ונפטרה בשנים אלו.



אחרי המלחמה כשהוא בן 7 בקרוב אבא עבד במאפיה כדי לעזור בפרנסת המשפחה וכדי להביא לחם טרי הביתה.



ביולי 1951, הגישה האם בקשת עליה לארץ ישראל עבורה ועבור אבא (מדי כבר הייתה בארץ). בעקבות הבקשה, בספטמבר 1951 אבא לא הורשה להכנס לבית הספר בו למד. וב-3/3/1952 הם הפליגו באניה טרנסילבניה מעיר הנמל קונסטנצה שברומניה, לנמל חיפה.



בארץ הם נלקחו למחנה העולים "שער העליה" ומשם הוא נשלח לאולפן עובדים באושה. אמו עזבה את הארץ יחד עם מדי לפריז והוא נשאר באושה, כשהוא בן 15 בלבד.



בגיל 17 התגייס לגולני. השתתף בפעולות הצבא בשנת 1955, במבצע סיני ב-1956 ובמלחמת ששת הימים ב- 1967.



כשחזר לאושה אחרי הצבא, עבד בגידולי השדה ובלול. תחביביו היו צילום, ספורט וטיולים. הוא השתתף בקבוצה של מייטיבי לכת בארגונו של רפאל. הקבוצה הייתה יוצאת פעמיים בשנה לטיול רגלי של ארבעה ימים עם תרמיל על הגב כשרפאל דואג למקומות לינה ולאוכל. כך טיילו בכל הארץ. למרות שלא היה צלם מקצועי תמונותיו זכו להערכה רבה ואנו זכינו באלבומי ילדות ייחודיים. באושה הוא פגש את נירה, אימנו, ונולדו להם שלושה ילדים: הילה, נילי ומויש זכרונו לברכה.



למרות הילדות בצל המלחמה והאובדן, אבא נהג לספר לנו זכרונות ילדות נהדרים מרומניה. ולמרות הקשיים שהיו בהמשך, באושה, הוא אהב מאד את הקבוץ, את הטבע, את העבודה ואת דור המייסדים של הקבוץ.