דפי הנצחה

חיים ליכטמן נולד בקיבוץ אושה בשנת 1953 לאליעזר ונעמי ליכטמן. מאז היותו בגן זכה לכינוי חיימקה וכינוי זה ליווה אותו כל חייו. הוא התחנך במסגרת הקיבוצית וסיים י"ב כיתות בבית החינוך לגוש זבולון. בשנים 1971- 1974 שרת חיים בצבא ולאחר מכן חזר לאושה והשתלב, כמו כל המשתחררים, בעבודה ברפת. חיים התלבט קשות להמשך דרכו באושה ולכן יצא למצפה שלם, בתחילה במסגרת שנת שרות ולאחר מכן במסגרת חופשה. בשנת 1982 חזר חיים ממצפה שלם והשתלב בעבודה בגידולי שדה ולאחר מכן ריכז את המספוא. הימים היו ימים בהם האכלת הבהמות היתה מבוססת בחלקה על המספוא המקומי וחשיבות רבה נודעה לענף המספוא. וכך, מספר שנים, מידי יום, היה חיים דואג שהרפת תקבל עגלה עמוסה בירק טרי. אלא שענף המספוא נעלם עם הקמת מרכזי המזון לרפתות, וחיים פנה ללימודי חשמל במסגרת משרד העבודה. לימים, התמחה חיים בענף המזגנים ונתן שרות בענף זה לכל דורש.

בשנת 1984 נישא חיים לחנה והם קבעו את ביתם בקיבוץ אושה והקימו משפחה לתפארת. נולדו להם 3 ילדים אלעד, סיוון ומיקה. הקליטה של חנה לא היתה פשוטה וחיים עמד בלחצים לא קלים מבית לצאת מהקיבוץ. בסופו של דבר ואחרי שנת חופש, חזרה המשפחה וקבעה את ביתה בקיבוץ. חיים השתלב בעבודה בחשמליה והיה אחראי על המזגנים בקיבוץ. כאשר יצא רן חסיד לפנסיה, קיבל חיים את החשמליה לניהולו.

ומלה אישית מאוד, כאשר היה חיים בכתה י"א או י"ב, הייתי מורה שלו. בימים ההם היתה נהוגה בבית החינוך שעת אפס. היינו מלמדים משבע בבוקר עד רבע לשמונה ואחר כך חוזרים הביתה לאכול ארוחת בוקר ובשמונה וחצי היו מתחדשים הלימודים. כמובן שלא היו קופצים רבים על שעת אפס, כי מי מהמורים רוצה לעמוד מול תלמידים אפופי שינה הממשיכים את חלומותיהם בכיתה? לפיכך חילקו את שעות האפס בין המורים ובחלקי נפלה הזכות ללמד את כיתה י"א, אחת לשבוע בשעת אפס. אחרי השיעור, היינו הולכים, חיים ואני ומשוחחים. הוא גבוה ובעל גוף ואני קטנה ורזה, מגיעה לו בקושי עד הכתף. יום אחד פגש אותנו בחצר מכר שלא היה הרבה זמן בקיבוץ ושאלני "זה בעלך?", מייד עניתי לו "זה תלמיד שלי" כך היינו נראים .

חיים טען באזני בתוקף רב שכל העניין הזה שאני מלמדת הוא מיותר , מה הוא יעשה בחייו עם כל הסינוסים שאני מנסה לדחוף להם. לימים, כאשר חזרו הסינוסים להטרידו בקורס החשמל, התייצב אצלי חיים וביקש עזרה בטריגונומטריה.

זה לא פשוט להיפרד מחבר שחיית בחברתו כל חייך, על אחת כמה וכמה כאשר אותו חבר היה תלמידך.

תנחומינו לכל המשפחה. היה שלום חבר.