דפי הנצחה

מרישק'ה (מרים) צירלין ז"ל

עוד אחת מאחרוני מייסדי קבוצת אושה הלכה לעולמה. מרים (אוקסנברג) צירלין נולדה ב-1916 בעיר לובלין שבפולין למשפחה לא מסורתית, אך שפתם הפולנית הייתה בלולה ביידיש עסיסית. האב עסק בהשכרת חדרים לנופשים, וכאמרגן של חתונות ומסיבות. האם הייתה תופרת. שניהם היו בעלי השכלה יסודית, אך השקיעו רבות בהקניית השכלה תיכונית, לפחות, לארבעת ילדיהם והועידו למרים קריירה אקדמאית, שלא מומשה אך ורק עקב רצונה העז לעלות לא"י ולהגשים את החינוך שקיבלה בתנועת "הנוער הציוני", שאליה הצטרפה בגיל 14, ועם סיום לימודיה בתיכון – נשלחה על ידי התנועה להכשרה חקלאית-ציונית בביאליסטוק, וכשחזרה ללובלין – נבחרה להנהגת קן "הנוער הציוני" במקום, ולפרנסתה עסקה גם במתן שיעורי עזר לתלמידי תיכון.

ב-1935, בהיותה בת 19, עלתה ארצה והגיעה לגרעין "המפלס" שישב ליד כפר-סבא, בציפייה לקבלת המשבצת שעליה יקום הקיבוץ. שם עסקה מרים תחילה באפיית לחם, ולאחר מכן מונתה לאקונומית, והייתה רוכבת על חמור לכפר-סבא הסמוכה לקניית מצרכים.

ב-1937 נקבעה להם הנקודה בעמק זבולון. הם התיישבו בחצרו של האיכר אברמסקי, ממייסדי "כפר אתא", ובמשך חודשים יצאו כל יום - חלקם לעבוד בסביבה (בית חרושת אתא לטקסטיל, נמל חיפה ועוד) וחלקם - הכינו תשתיות, נטו אוהלים והקימו צריפים ראשונים במחנה הקיבוץ שנתנו לו את שמה של העיירה היהודית העתיקה "אושה", וכך קם הקיבוץ הראשון של תנועת "הנוער הציוני".

מרים המשיכה בענייני אקונומיה ומטבח, ומיד עם תום מלחמת העצמאות – נשלחה במסגרת "פעולה ציבורית" לקיבוץ צעיר שזה אך קם – ניר אליהו כמדריכת ענף המזון. המקום נמצא אז על "הקו הירוק", סמוך לקלקיליה שמעבר לגבול, והיה נתון לא פעם תחת אש, חדירת מחבלי הפידאיון, וכל קשיי ישוב ספר בראשית שנות ה-50'.

כשחזרה לאושה הוצע לה לצאת לסמינר מטפלות. היא חששה לעזוב את ילדיה הצעירים – צביקה, ישי, וילדת החוץ המאומצת עליזקה. אך דב בעלה עודד אותה לצאת. כשחזרה עבדה עם ילדים בגיל הרך, ואח"כ בגיל הנעורים – ב"בית הגדול" (נוחו עדן). חניכיה זוכרים עד היום את דבקותה הפדנטית בניקיון, ומספרים שכל אימת שהייתה עולה ויורדת בין הקומות – תמיד החזיקה מטלית, שבאותה הזדמנות ניגבה בה את מסעדי העץ של המדרגות.

גם את המתפרה ניהלה במהלך חייה כאן, ובשלב מסוים נשלחה לקורס קוסמטיקה ופדיקור לחצי שנה. עיסוק זה היה חביב עליה במיוחד, וכשחזרה מן הקורס – הייתה לומדת על חשבונה בערבים, לאחר העבודה – קורס מתקדם לקוסמטיקה במוסד של ויצ"ו בחיפה. גם לקורס קצר של קונדיטוריה נשלחה, ולאחר תפקידיה השונים – חזרה שוב לבישול ולאפייה במטבח האושאי. מי שאכל את עוגות השמרים של מרישק'ה בשבת, יחד עם השמנת המסורתית – לא ישכח את טעמן הערב עד אחרית ימיו.

מרים הייתה מטפחת מאד את הופעתה. גם בערוב ימיה בבית הוותיק הקפידה על כך. היא גם שמרה על צלילותה עד הסוף. בקבלות השבת שם הייתה מצטרפת תמיד לשירה ולדברים שהבאתי בפניהם מפרשת השבוע – האזינה בקשב רב ובהבנה מלאה.

לפני כ-30 שנה, בהיותה בראשית העשור השביעי לחייה, הוקלטה לארכיון הקיבוץ וסיפרה את קורותיה. משנשאלה כיצד היא מסכמת את מסכת חייה עד כה, אמרה כי יש לה תחושת סיפוק, כיוון שהגשימה את רוב מאוויה האישיים והאידיאולוגיים: הקימה משפחה טובה ואוהבת, עסקה במלאכות כלבבה, שתרמו גם לכלל. לקחה חלק בהקמת ישוב שיתופי בא"י, השואף לחיי צדק ושוויון בין בני אנוש, ובכך תרמה את חלקה הצנוע לתחיית הציונות, לתקומתה וביסוסה של מדינה עצמאית ומודרנית בישראל.

מרים היקרה: נוחי בשלווה בין רגבי האדמה הזאת שאותה אהבת, ועליה הקמת יש מאין – יצירה לתפארת. תנחומינו למשפחה, שזכאית להיות גאה באמה המייסדת.

(שמעון רכס)