|
|||||
פנינה גלילי לבית וולדהורן נולדה בעיר אסן שבגרמניה בשנת 1923. ב-1938 החלו לגרש מגרמניה יהודים ממוצא פולני. פנינה מצאה את עצמה יחד עם הוריה במחנה מגורשים על גבול פולין. עדיין לא היה זה מחנה השמדה, אך התנאים היו קשים ביותר. באותו זמן הסכימה בריטניה, במחווה מיוחדת, לקלוט ילדים יהודים שעמדו בפני גירוש מגרמניה. הגרמנים עדיין הסכימו לכך ותוך חלון הזדמנויות קצר מועד זה – הוסעו כעשרת אלפים ילדים ברכבות מגרמניה לאנגליה במה שכונה בשם "קינדער טרנספורט" (מסע הילדים). רוב הורי הילדים הללו נספו בשואה, כי הבריטים לא הסכימו לקלטם עם ילדיהם. כיוון שכבר בגרמניה קיבלה פנינה בתנועת הנוער "הבונים" חינוך ציוני להגשמה בארץ ישראל, חיפשה גם באנגליה מסגרת דומה וכך הגיעה ל"עליית הנוער". ב-1940 יצאה עם ילדים רבים לארץ ישראל דרך הים, בשיירה של הצי הבריטי שכלל קרוב למאה כלי שייט. הם הצליחו להתחמק ממארבים של צוללות וכלי משחית אחרים של הגרמנים והגיעו למצרים, ומשם – ברכבת לארץ ישראל המנדטורית. לאחר שהות של שבועות מספר בבית עולי גרמניה על הכרמל (שלימים הפך להיות בית החולים הישן "כרמל") – הגיעה עם קבוצה של עליית הנוער לאושה, מה שנקרא אצלנו "חברת הנוער הגרמנית", או "חברת הנוער א'". היו אלה 24 נערים ונערות בכיל העשרה. הצוות שטיפל בהם היו משה רוזנברג (לימים ורדי, בנו איתן הוא ממייסדי מושב יודפת) כמדריך, שהוחלף אחר כך על ידי יצחק שוסטר (לימים שר); המטפלת ברטה (אשתו של הרפתן יאנק, לימים בכיר במוסד ואח"כ מנהל מכרות הנחושת בתמנע), והמורים בלה פלד ודנצ'ה טנא. הם גרו בצריפים, כמו רוב החברים אז. למדו בבוקר ועבדו אחרי הצהריים בעיקר בגן הירק בהנהלת מרים וקובה קניוק, במטע ובכרם בהנהלת לולק סיגל, ובעיקר בעבודות המוניות עונתיות כמו דילול תירס, עישוב, פיזור רעל עכברים, איסוף תפ"א ועוד. אם לא יכלו לפנק אותם בתנאי מגורים, הרי "פיצו" אותם בארוחות מלכים, כגון ביצה שלמה (במקום חצי ביצה לחברים), 2 קוביות סוכר ליום (לחברים ניתנה בד"כ ריבה במקום סוכר), וקוביה שלמה של מרגרינה. איזה לוקסוס! מדובר בחבר'ה בני 16-18, בתוכם גם בנות יפות למדי שהסעירו לא מעט את ליבות החברים, שהיו אז רווקים צעירים או נשואים שרובם עדיין ללא ילדים, בגילאים שבין 20 ל-30. לא מעט חברות (מספרת פנינה בראיון ל"הדי אושה" לאחר שנים רבות) השגיחו בשבע עיניים על בעליהן. רחל לן ברגמן, למשל, הייתה מבקשת תמיד מחיימק'ה שלה – שלא ירים את עיניו מעל נעליו, שיבדוק אם תוקנו כראוי בסנדלריה... שלישית "מוסקטרים" רווקים ושובבים במיוחד הייתה יוסף שפירא, עמך גלילי ואהרון ניידט, שלימד את בנות חברת הנוער לרכב על סוסים, והצליח לשכנע כי הסוסים אוהבים שירכבו עליהם החל מ-10 בלילה, דווקא... פנינה מספרת בראיון הנ"ל, שהבנים בחברת הנוער היו צעירים מהבנות וגם די ילדותיים, כך שלא נוצרו קשרים טובים ביניהם. כדי לעודד קשרים כאלה, החליט צוות המטפלים והמחנכים שיש לשכן בנים ובנות באותו חדר (שיטה זו הייתה מקובלת בקיבוצים, וגם אנו ילדי אושה, המשכנו עד הצבא לגור במעורב). אך על הנהלת "עליית הנוער" הדבר לא היה מקובל. ראשי עליית הנוער – הנרייטה סולד (המיתולוגית) והנס בייט, מלווים בפסיכולוג מומחה – נזעקו והגיעו לאושה לקיים דיון דחוף שיעביר את רוע גזרת השיטה הזאת. באושה הקשיבו להם בנימוס ובכבוד, הבטיחו לתקן דרכינו, אך בפועל לא נשתנה דבר. כדי לצאת ידי חובה הוחלט שב-10 בלילה כל החניכים חייבים להיות במיטותיהם. אין צורך לומר שההחלטה נשארה רשומה בפרוטוקול בלבד. וכי אילו נערות שטופות הורמונים בנות 17-18 מסוגלות לעלות על יצועיהן ב-10, כאשר בדיוק אז מחכים להן שלושת המוסקטרים ושאר הרווקים העליזים, עם הסוסים או בלעדיהם? ולעמך יקירנו" אתה אחרון המייסדים שנותרו עימנו. הגעת לאושה מקבוצת "הנוער הציוני" במגדיאל בשנת 1937, בה עלו ראשונינו לגבעה הזו. תמיד נחלצת למשימות קשות, כמו בניית "גדר הצפון" ב-1938, שהוקמה ע"י שלטונות המנדט, בעיקר באמצעות מתנדבים מההתיישבות העובדת. הגדר החלה בראש הנקרה, סובבה את אצבע הגליל וירדה עד איילת השחר, כאשר כוונתה הייתה לעצור פלישת כוחות עויינים מלבנון וסוריה. ב-1941 בעיצומה של מלחמת העולם השנייה, התנדבת לבריגדה היהודית שבמסגרת הצבא הבריטי. אנו, הילדים, בלענו בצמא את סיפוריך המרתקים על ארועים אלה ואחרים שהיית שותף פעיל בהם. תנחומינו לכל המשפחה היפה שהקימו פנינה ועמך. צערכם העמוק יכול בהחלט להיות מהול בסיפוק ובגאווה על פועלם המבורך של פנינה ועמך בהקמת קיבוץ אושה והפיכת גבעת טרשים לגן פורם, ובחלקם בבניינה של ארצנו הקטנטונת. נוחי בשלום פנינה, בין רגבי האדמה שהיית שותפה בעבודתה, שעליה חיית 73 שנים ואותה אהבת. שמעון רכס |
הוסף |
|
|
|
|
|