דפי הנצחה

אמא שלי היתה ג'ינג'ית מקורזלת, חזקה, גאה, עקשנית, דעתנית ויודעת הכל הכי טוב...

אמא נולדה בכפר רופין בתאריך 18.6.42 בת ליפה ומנחם מאיר ז"ל, אחות לנעמי הבת הבכורה.

בגלל מזג האויר הקשה בעמק בית שאן עזבה המשפחה את כפר רופין ועברה לכפר הנוער מאיר שפיה, שם נולדה חגית בת הזקונים, ולאחר כשנתיים עברו שוב, והפעם להרצליה. לאושה הגיעה המשפחה במסגרת " מן העיר אל הכפר" בשנת 1954 כשאמא היתה בת 12 ובמהרה השתלבה בחברת הילדים בקיבוץ.

היא ואבא נהיו זוג כשהיתה בת 16 והוא בן 18, והם נישאו עם סיום שירותה הצבאי, כמש"קית ח"ן, באוגוסט 1961.

בשנת 1963 נולדה איילת, ארבע שנים לאחר מכן בשנת 1967 נולדה ענת בשנת 1971 יאיר, ובשנת 1977 נולדתי אני – בן הזקונים.

לאחר הולדת איילת עברו אבא ואמא לשנה, לקיבוץ האון במסגרת שנת שרות שהיתה נהוגה אז.

אמא למדה ניהול חשבונות ובמהלך השנים עבדה כמנהלת חשבונות באושה ובמילואות, כמזכירת המועצה במועצה האזורית וסיימה את פרק התעסוקה בחייה כמנהלת חשבונות זוטרה במפעל המקומי.

מאחר והיתה דעתנית, היה לה פה גדול שסיבך אותה לא פעם ולא פעמיים, והיא נכנסה לעימותים קשים עם לא מעט אנשים בכל המקומות בהם עבדה.

היו לה ידיים טובות. מסבתא יפה למדה לבשל, לאפות, לתפור, לרקום ולסרוג. לכל בני המשפחה, סרגה סוודרים ואפודות, ועם יציאתה לגימלאות עסקה בסריגת כובעי צמר לפגים במחלקות פגים בבתי חולים. היא התמחתה בבישול מרק עוף "חם וטוב" ועשתה את הקניידלעך הכי טעימים.

המומחיות הגדולה שלה, ואהבתה הגדולה היתה התפירה. היא ידעה להוציא גזרות ותפרה שמלות חולצות ומכנסיים. לכל אחד מנכדיה – ניר, נעמה, אמיר, אילון, לוטן, שליו ומתן, תפרה שמיכת טלאים לכבוד הולדתו וכל הבית היה מלא בכריות, וילונות ומפות מעשה ידיה. לאחר שיצאה לפנסיה עסקה בתיקון בגדים בתשלום, והיה לה חוג לקוחות קבוע.

הזוגיות שלה ושל אבא היתה תופעה מאוד מיוחדת. בשנות נישואיהם הראשונות לא הכל הלך על מי מנוחות אך עם השנים כל אחד מהם תפס את מקומו ועם השנים הפכו ליחידה אחת כשכל אחד מהם משלים את השני, והיא כמובן המנהלת והמובילה. מאחורי גבם וגם בפניהם, אנשים התלוצצו "שעמוס ורותי עושים ה - כל יחד"...

עד שחלתה היתה מעורבת מאוד בחיי הקהילה והתרבות הקיבוציים. אנחנו זוכרים לה לחובה, את כל לילות הסדר הקיבוציים והחגים השונים, כשהותירה אותנו לבד עם הסבים והאורחים שהזמינה, בעוד היא מנהלת את הטקס, או מקריאה, או שרה במקהלה.

נושא השואה מאוד עניין אותה ונגע לליבה. במשך שנים היתה אחראית על טקס יום השואה הקיבוצי ולאחר יציאתה לגמלאות התנדבה בעמותת "עמך" וליוותה ניצולי שואה קשישים.

המשפחתיות היתה לה ערך עליון. דלתה היתה פתוחה תמיד, ללא שיפוטיות, ללא טענות, מענות והוכחות, והיא היתה עמוד התווך והעוגן של משפחתנו.

אהבה מאוד תיאטרון, סרטים ומוזיקה. כל השנים היא ואבא נסעו להצגות, מופעים וקונצרטים. עד שלא יכלה יותר להתנייד – היתה מנויה קבועה למופעים באולם יד למגינים. בבית הרדיו ניגן כל הזמן...

במהלך השנים חלתה 3 פעמים בסרטן. בפעמיים הראשונות גברה על המחלה, אך בפעם השלישית סרטן הלבלב גבר עליה על אף שהיתה נחושה להילחם גם בו. בגידת הגוף והחולשה שבאה בעקבות טיפולי הכימוטרפיה והתפשטות המחלה, החלישו גם את כוחות הנפש שלה. היא מאסה בחיים ולא רצתה להמשיך עוד.

על כן החליטה בדעה צלולה ובנחישות לסיים את חייה. מרגע שהודיעה שאינה ממשיכה בטיפולי הכימוטרפיה ועד מותה, חלפו 3 שבועות בדיוק.

היא לא תמיד רוותה מאיתנו נחת. השבענו אותה מרורים לא פעם ולא פעמיים, אך כשחלתה ומצבה הלך והידרדר, השבנו לה ככל יכולתנו על כל מה שנתנה לנו במהלך השנים. תמכנו בה, ליווינו אותה, חיפשנו איך להקל עליה ולהנעים את זמנה ככל האפשר. היא הלכה לעולמה בשלווה בשנתה, מוקפת בבני משפחתה.

לכי לשלום ג'ינג'ית יפה שלנו. אנחנו אוהבים אותך ויודעים שקיבלת את מה שרצית. אנו מודים לך על כל שעשית עבורנו – תמיד ובכל עת, ומאחלים לך מסע קל וטוב למקום שאליו הולכים המתים.

בגופך את כבר לא פה, אך רוחך תמשיך לשרות בחיינו לתמיד.