דפי הנצחה

שנתיים חלפו, שולה, מפטירתך הכואבת – כל נימה בלב דואבת, והנשמה עד אין-קץ אוהבת,

קשה עלי עזיבתך, תולי חמדתי -

כך כיניתי אותך ברוב אהבתי.

וענית לי בחיוכך הממיס, רעייתי היקרה:

"אם תולי אני – אזי לך תימון אקרא".

וצחקנו אז יחדיו עד לב התקרה!

וכך התקבעו כינויים אלה ל-60 שנה,

ולא חדלו גם כשהגענו לשיבה ולזקנה.

כילדה ניצולת שואה במלחמה – סבלת בה נוראות,

ומצאת מסתור במנזר באיטליה, מתחזה לפרח-נזירות.

אך בסופה – שבת למקום הולדתך בצרפת,

ובמהרה לתנועת "הנוער הציוני" הצטרפת,

וכך גם לקבוץ אושה הגעת,

ושפר עלי מזלי – כי בי נתקלת...

60 שנה באושר בל-יתואר חיינו יחדיו,

עד שהגורל האכזר חמד בך, ואסף אותך אליו.

ומאז – מה עצובים הם חיי ודואבים!

אך נחמה-פורתא אמצא בילדינו ובנכדינו הטובים.

דני ושני, נכדותינו הגדולות –

כבר הגיעו לפירקן, ולהעניק לנו בני-ריבעים הן בשלות.

כולי תקווה שהדבר יתרחש במהרה,

אך גם אם רק לאחר שאצטרף אליך לחיי-נצח הדבר יארע –

לא נראה בהישתהותן דבר איום ונורא.

לכל אחת מהן – חיים מלאים ומעניינים:

שני – אחות ראשית בבית חולים,

ובקרוב תבוא עם החבר שלה, עורך דין – בברית הנישואים.

דני – החלה כבר באקדמיה את לימודי ה"דוקטורציה" –

בנושא המורכב של תיווך בין-לאומי ו"דיפלומציה",

בעוד ידיד-נפשה, בן-מושב "גזעי" מגליל-תחתון –

לומד "להנדס את האלקטרוניקה" בטכניון,

ואף הם, אולי, "זוממים" להחליף טבעות נישואין בגאון.

וגם שאר בני השילשים –

משוש-חיינו הם, וב"טירוף" אותנו משעשעים.

ובאושה שלך, תולי – החיים אינם עומדים מלכת:

דירתנו, בשעה טובה, כבר לנו משויכת,

וב בוא היום, כך אני משער,

נכדתנו המקסימה מטר – בתום שירותה הצבאי תתגורר.

ויש גם תכניות מרחיקות-לכת ומרתקות לעילא –

לפיתוח יישובנו הקט, בו הקדשת מרבית חייך למשפחה ולקהילה.

נוחי על משכבך בשלווה, אפוא, אישה גדולה מרבבה,

וימתקו לך רגבי האדמה, עליה חיינו יחדיו באושר ובאהבה.

כולי תקווה, שאף-כי "גוי" גמור אנוכי, "כופר" חצוף ועז-מצח –

ייעתרו השמים לתחינתי – לבוא (בבוא הזמן) בשערי גן העדן, ולהיות עמך שם לנצח!

ולכשנתאחד – אמציני אל חזך בחיבוקים טריליון ומיליון,

וקבלי נשיקות בהמון -

ממני הקטון,

אוהבך ואהובך שמעון,

המכונה בפיך "תימון".

ויותר לא ניפרד – גם אם כל היקום יהפוך לשממון !