דפי הנצחה

הספד מאת דרור חרמוני בהלוויית מויש ז"ל:

 

 

מויש היה חבר שלי מאז שאני זוכר את עצמי.

מעולם לא חשבתי שאני אצטרך להספיד אותו. אנחנו באותו הגיל. גדלנו יחד וכשהתחתנו מויש הפך להיות האח הלא רשמי שלנו, של איריס ושלי.

 

מויש היה מסוג האנשים שכשהוא חבר שלך הוא ייתן לך הכל. יד, עזרה מתי שתבקש, ממש הכל. ואם הוא לא חבר שלך הוא ידאג שתדע את זה.

הוא נולד וגדל באושה, בתקופה הטובה שבה הכל היה חופשי. החיים בקיבוץ אז היו באמת חממה למי שיודע להנות.

בגיל 18 התגייס לצבא, אחר כך עבודה, נישואין, משפחה, כמו כולם.

 

אני לא אכנס להיסטוריה שלו, החיים חילקו לו קלפים גרועים והוא התמודד והמשיך. הוא לא היה מסוג האנשים שמבקשים, הוא היה מאלה שמציעים ונותנים. אבל הוא בהחלט ידע לעמוד על מה שהוא האמין שמגיע לו והוא לא נרתע ממאבקים. אלו היו מנת חלקו יותר ממה שרוב האנשים אי פעם יכירו בחייהם.

 

מויש בוא תתקן לי את המקרר, בוא תתקן לי את מכונת הכביסה, יש לי רעש במייבש, בוא תתלה לי מנורה. אנשים היו מבקשים ממנו עזרה או טובה והוא היה בא. הוא היה המתקן. היו לו ידיים טובות, ראש פתוח וכישורים לא רעים, הוא היה חשמלאי וטכנאי ופותר בעיות והוא היה עושה את זה בחיוך ובחפץ לב. הוא היה מתנדב, ומסכים להתנדב כשביקשו ממנו. איש טוב.

 

בשנים האחרונות הוא לא מצא עבודה למעט פה ושם עבודה מזדמנת. היינו מדברים המון, יוצאים עם הכלבה להליכות ושותים קפה אצלנו בדק. הוא היה מקטר אבל לא מתלונן. זרם עם המצב הלא פשוט שלו.

 

אתמול בערב כשהגעתי אליו לא האמנתי שזאת פעם אחרונה שנדבר.

מוריס אחי היקר, קשה להבין, קשה לקבל, עוד לא הלכת ואתה כבר חסר.

 

בשל המצב לא יבואו רבים ללכת איתך בדרכך האחרונה ואנחנו נפרדים פה, אבל אנחנו איתך בלב.

 

דברי דרור חרמוני במלאת 30 למותו של מויש ז"ל:

 

 

איך כבר עברו להם 30 יום מאז עזבת אותנו והלכת למקום אחר

הפתעת אותנו, לא ראינו את זה קורה, אבל זה קרה.

 

מוזר לחשוב על הדברים האלה שבאופן טבעי היו קשורים אליך או שהיית חלק מהם, הטיול עם כבש לאבוקדו, הקפה בדק, נסיעות לכל מיני מקומות, השיחות על מה קורה בקיבוץ שבאופן טבעי היו עולות בטונים כשהיינו מגיעים לחילוקי דעות.

 

היית מכור לחדשות, מעודכן בכל מה שקורה, היתה לך גם דעה מוצקה על כל דבר. לונדון וקירשנבאום היתה תוכנית שלא הסכמת להחמיץ. לא פעם השארת את הקפה להתקרר וחזרת לחדר לראות את התוכנית.

 

הלכת בתקופה מוזרה, הסגר של הקורונה מנע ממך הלוויה ראויה, גם עכשיו התקהלות מחוץ לתחום והאזכרה גם הפכה לאתגר לוגיסטי אבל לא ניתן לך להפוך לזיכרון עמום ברקע, החברים והמשפחה באו ויבואו שוב ואנחנו מבטיחים לקיים אירוע מרגש וגדול לזכרך כשתעבור תקופת הקורונה וכולם יוכלו להתאסף והפעם להיפרד כראוי.

 

היו לך כל כך הרבה יכולות, כשרון צילום מדהים, יכולת להתמודד עם איזו בעיה בסבלנות של פאקיר הודי או פתאום לשלוף איזה פתרון הזוי שפשוט היה עובד.

היית מציל בבריכה, משה המושה, עשית הכל, עבדת באין ספור עבודות אבל לא מצאת את המקום לגדול בו, תמיד קרה משהו וחזרת לספה לאיזו תקופה. מה שהיה מפתיע אותי היה שמעולם לא נשברת וויתרת, תמיד היית מנסה משהו חדש. סוג של נחישות.

 

מוריס ידידי הטוב, אח שלי, השארת לנו בור בלב, במשפחה, בחבר'ה שלנו, בקיבוץ...

 

אנחנו נמשיך הלאה כי זאת דרכו של עולם אבל תדע שתמיד נזכור אותך, תמיד תהיה חלק בלתי נפרד מאיתנו כמו שהיית בחייך.