דפי הנצחה

הספד מפי עמוס אוזר:
אבנר נולד ביום 21.10.46 לחייקה ובן ציון ז"ל. גדל והתחנך באושה, ובבית הספר המקומי. ב – 1964 התגייס לצבא ועד מהרה מונה לקצין קשר. מאוחר יותר, סופח לסיירת שקד, שם הכיר את אביבה, ושם שרת עד לשחרורו. במילואים שרת אבנר כקצין קשר בחטמ"ר 3. נלחם במלחמת ששת הימים, ואילו במלחמת יום הכיפורים שרת שרות ארוך ברמת הגולן, שם יצא לנו להיפגש לא פעם. בסוף שנות ה – 60, לאחר הנישואין לאביבה, עלתה המשפחה לשנת שרות במבוא חמה. אביבה הייתה בהריון. הימים היו ימי הפגזות המחבלים לעבר עמק הירדן ודרום רמת הגולן, והיה חשש רציני שאביבה, שהייתה אמורה ללדת בכל רגע, לא תספיק להגיע לבית החולים. לבסוף, הכל הסתדר על הצד הטוב ביותר, ומירב, הבת הבכורה, זכתה גם לתואר "הילד הראשון שנולד במבוא חמה". התחנה המשמעותית הבאה הייתה ב 1971. המשפחה נסעה לשליחות באנגליה. לקראת סופה ילדה אביבה את בן. לאחר החזרה, הדריך אבנר את חברת הנוער בקיבוץ. בד בבד יצא ללימודים וזכה אפילו להיות מורה! בין לבין ילדה אביבה את גיא, הצעיר שבחבורה. התחנה החשובה הבאה בחייו של אבנר הייתה העבודה במפעל העדשות שלנו, "אופטיפלס", שאבנר היה בין מייסדיו ומקימיו. גם כאן, בשקט ובצנעה התקדם אבנר, התמקצע ורכש מומחיות יוצאת דופן, בעיקר בתחום ציפוי העדשות. עם מכירת המפעל לקיבוץ שמיר, עבר אבנר לעבוד שם, והיה עושה, מדי בוקר, את הדרך הארוכה הזו לשמיר, במשך כתשע שנים! עם יציאתו לגמלאות, השתמשו כמה חברות אופטיקה בשרותיו ובמומחיותו של אבנר, ואפשר לומר כי למעשה, אבנר עבד ממש עד יומו האחרון!
ועכשיו, ברשותכם, אעבור לפסים אישיים. כמי שהגיע מת"א לביקורים באושה, כילד וכנער, הכרנו, אבנר ואני פחות או יותר מגיל 12 – 13. שחקנו פינג-פונג ואפילו שחמט במועדון ויילר, כשהאחות "פוזלת" מדי פעם אל השחקנים. כך גם נוצרה ההיכרות עם גיטי, היכרות שהתמסדה עם השנים. כשהייתי מגיע לאושה, הייתי יודע מרחוק שאבנר מתקרב, זאת באמצעות השריקה המיוחדת והיפהפייה שלו. עם הנישואין לגיטי הפכנו להיות משפחה.
אבנר! קשה לי לחשוב שאתה כבר לא אתנו. רגע נופפנו זה לזה לשלום במגרש החניה, וברגע הבא – אתה כבר על האלונקה בנט"ן, חסר הכרה, ועם דופק שהוחזר לך על ידי הפרמדיקים, אחרי הפסקה ארוכה. ארוכה מדי, כפי שהסתבר, לרוע המזל, בבית החולים. כמו, כמעט, כל הדברים שעשית בחייך, גם לעולם הבא עברת בשקט, בלי רעש וצלצולים ומבלי להטריח את כל העולם מסביבך. מקווה מאד שלא סבלת. מתכונה אחת שלך, אין ביכולתי להתעלם: היית לוחם עקשן למען מטרות שנראו לך צודקות, ולא נחת, עד שלרוב השגת את רצונך, גם אם היו לכך לא מעט מתנגדים בקיבוץ. לדוגמה, אזכיר את מלחמת החרמה שלך בקמינים - תנורי העץ, המזהמים את האוויר שכולנו נושמים.
לך ולאביבה הייתה זוגיות יוצאת דופן, הרמונית ושמחה. חיית חיים מלאים ועשירים, זכית להגשים את חלומותיך, שאיפותיך ורצונותיך והלכת, בדרך הכל כך אופיינית לך, לעולם שכולו טוב. אני די בטוח שגם שם לא תתבטל וכבר תמצא לך מה לעשות......
לאביבה, מירב, בן, גיא, לאשתי האהובה גיטי ולכל המשפחה המורחבת – קבלו את תנחומיי הכנים. חבל על דאבדין ולא משתכחין. יהי זכרו של אבנר ברוך. נוח על משכבך בשלום.

דבריה של גיטי אוזר אחותו של אבנר:
אבנר אחי היקר!

היית אח נהדר! חכם, רגיש ודואג. היה לנו בית חם ואוהב. גדלנו יחד כמו זוג תאומים. יחד השתובבנו, צחקנו, בכינו, רבנו והתפייסנו. ניסית תמיד להפגין את עליונותך עלי, בהיותך האח הבוגר, אך הדבר רק שימש לי תמריץ להתאמץ ולהראות שאני יכולה לא פחות! אתגרת אותי בדברים רבים: במשחקי הדוד'ס, הגולות, בהליכה המסוכנת על גבי חביות, התעמלות קרקע על הדשא מול בית ההורים ובמשחק הפינג-פונג (שעמוס שלי היה צופה בנו דרך חלון הצריף בו שיחקנו). הייתה לנו ילדות נהדרת, הרבה בזכותך, ולא אשכח זאת לעולם. כשהתבגרנו, היו לנו שיחות נפש. היינו מאד קרובים. ידעתי על כל אהבותיך וההתלבטויות הקשורות בכך. תמיד הערצתי אותך על ההבנה ותשומת הלב שהענקת לי, והתגאיתי בך בפני חבריי בכל הזדמנות שהייתה לי. היית אח בוגר, שמריע ומעודד בשטחים רבים, בעיקר בנושא הגינה, שכה אהבת לטפל ולטפח. הערצתי גם את המלחמות שהיית מנהל מול הקיבוץ, ללא כל פחד, ובכוח העקשנות שלך, לרוב הצלחת גם להשיג את מטרותיך. את כל אישיותך המיוחדת, העיקשת והעוטפת אני נוצרת עכשיו בלבי ושומרת בזיכרוני. משונה לי שיותר לא אראה אותך יושב על המרפסת, נהנה מכל היופי שיצרת סביבך. אתגעגע אליך תמיד ואמשיך לאהוב. אני מודה מאד לאביבה היקרה, שליוותה אותך במהלך חייך ולילדיה היקרים המפגינים חוזק רב והשלמה. המשיכו להיות מאוחדים וחזקים גם מעכשיו והלאה, ללא החוליה החסרה. אבנר היקר! נוח בשלום על משכבך ואנחנו נמשיך הלאה עם צער עמוק בלב על אובדנך.

גיטי

דבריו של בן, בנו של אבנר:
אבא

שעת לילה מאוחרת, תמונות עוברות לי בראש ואני מנסה לכנס אותן לדמות העגולה שהיית.

הנה חולפות להן מול עייני רכיבות האופניים המטורפות, שלפעמים לוו בטיפוס שבועי על החרמון או צליחת כנרת וחזרה הביתה, ליוויתי אותך באחת מהן, היית מאושר.

הדיווחים השוטפים על כמות הגשם שירד בלילה ועל עוד כביש חדש שנפתח או נסלל, כמה אהבנו לאסוף אורניות אחרי הגשם (השני). אהבת את הארץ בדרך המיוחדת מאוד שלך, נסעת בה, רכבת בה , התהלכת בה ולא שבעת.

בתמונה אחרת, אני רואה שעות וימים בבתי חולים שקראנו להם בהומור פנימי משפחתי ״אישפוח״, שעם סיומן החלפת משמרות עם אמא והלכת לעבודה, כי זה מה שצריך לעשות ..

והייתה חברת הנוער שהייתה מקור גאוותך, אני לא אשכח איך ישבנו עם אחד מבוגריה אי שם במסעדה בטורונטו והוא סיפר בהערצה על החותם העמוק שהשארת וכמה היית גאה בהם ובך .

היית מהראשונים בשנות השמונים להטמיע מחשבים אישיים בחינוך המיוחד (של גיא), מה שנתן דחיפה להכנסתם באופן רשמי בבתי ספר.

והיו הנכדות, להן לא יכולת לסרב. הגינה. המלחמות התמימות בקמינים ,בגיריות, בתקנוני הקיבוץ. השירים וחבורת הזמר בחגים ובערבי הזמר, החברים מהצבא, הסיפורים שלא סיפרת מהמלחמות, החברים מהנוער הציוני, מהעבודה .

איך בדרך למדת לבדך והפכת לטכנולוג מוכר ונטול השכלה רשמית, כזה שסומן כנכס של ידע עבור חברות רבות .

אבא,

בשבילנו תישאר תמיד כמודל להורות, זוגיות, לימוד עצמי, התמדה, צניעות וחברות .

הרצתי וחזרתי ולא הצלחתי לזכור אפילו מקרה בודד בו הרמת את קולך, כעסת או כפית את רצונך, מעולם לא אמרת לי לא..

החיים לא עשו אתך ועם אמא הנחות, אבל זה מעולם לא עצר אותך.

הלכת והשארת בור עצום, לא נצליח למלא אותו, אבל אם קיבלנו רק מנה קצובה ממורשתך, דיינו .

תמיד אמרת שתרצה לסיים את חייך כמו שלאנס ארמסטרונג

תיאר בספרו- ברכיבה במהירות של 100 קמ״ש במורדו של הר. אולי התסריט היה קצת שונה אבל הנמשל דומה, נדמת בשיאך.

נוח על משכבך בשלום

מתגעגע ואוהב

בן


דברים לזכרו של אבנר
אילו היה בא מאן דהוא ואומר לי לפני שלושה ימים שאעמוד כאן, במקום הזה, בעת הזאת,
ואדבר על דודי אבנר בלשון עבר, הייתי בוודאי טוען שהוא יצא מדעתו. והנה, למרבה הצער
שוב קיבלנו המחשה כואבת לכך שכה שבריריים הם החיים שלנו כאן, על פני האדמה; ש"רבות
מחשבות בלב איש- ועצת ה' היא תקום " )משלי י"ט 21 (; שמעפר אנחנו, ובכל יום עלולים אנו
להפוך לשוכני עפר. ואי אפשר לקום ולומר לעפר: "מאדם אתה- ואל אדם תשוב " )מאדם אתה
ואל אדם תשוב/ יהודה עמיחי(.
איזה מין אדם היה דודי אבנר?
אבנר היה אדם חכם להפליא ומוכשר מאין כמוהו, איש נעים הליכות ומצניע לכת, איש ספר
שאהב לשיר ולעיתים גם כתב שירים בעצמו. בחייו המקצועיים שימש במשך שנים רבות
בתפקידי ניהול באופטיפלס, ולאחר מכן עבד במעבדות אופטיקה נוספות . למעשה לא חדל
לעבוד בתחום האופטיקה עד יום מותו. הוא היה שקדן ומסור, ירד לפרטים הקטנים ביותר,
גילה יצירתיות וחדשנות וקנה לעצמו שם כמומחה בתחום הציפויים לעדשות. במהלך השנים
הדריך אבנר עשרות עובדים. הוא היה עבורם כאבוקה המאירה את הדרך. רבים רבים אהבוה ו
ואפילו העריצו אותו. במשך מספר שנים היה אבנר המנהל הישיר שלי. קיבלתי ממנו שיעורים
מאלפים, הן בתחום האופטיקה והן בתחומים אחרים.
אבנר גילה מעורבות גבוהה בחיי הקהילה באושה והירבה להתבטא בעניינים שעל הפרק.
ואף כי היו כמובן מקרים בהם לא נתקבלה עמדתו, תמיד יצרו דבריו הד ורושם בשל סגנונו
המיוחד. אם מקבלים אנו את הרעיון שקהילת אושה היא בבחינת "רקמה אנושית אחת חיה ",
הרי שבלכתך, אבנר, משהו מת גם בנו. כשלעצמי אני מרגיש שהעולם בלעדיך הוא עולם
שנפער בו חלל שקשה יהיה למלאו. אם אפשר בכל זאת למצוא נחמה פורתא במותך הפתאומי ,
הרי שהיא באה מעצם המחשבה שאילו היית שורד את האירוע הלבבי שהתרגש עליך שלשום,
בוודאי היה נגרם לך נזק מוחי שהיה גוזר עליך ועל בני משפחתך סבל ממושך. מותך המהיר,
אבנר, מנע ממך לדעוך כנר.
ביום הזה אני חושב על השיר "מתי"- שירה האחרון של רחל המשוררת, שיר שנתגלה על
שולחנה לאחר מותה, ולכותרתו מצורף המוטו "רק המתים לא ימותו".
מתי/ רחל בלובשטיי ן
הם בלבד נותרו לי, רק בהם בלבד
לא ינעץ המוות סכינו החד .
במפנה הדרך, בערוב היום ,
יקיפוני חרש, ילווני דום .
ברית אמת היא לנו, קשר לא נפרד,
רק אשר אבד לי- קנייני לעד.