מרים נולדה ביגוסלביה בפברואר 1930. בזמן מלחמת העולם השניה, שהתה מרים עם הפרטיזנים וכך ניצלה מצפרני הנאצים ואצלנו זכתה בשנים הראשונות לכינוי "פרטיזנית". עם קום המדינה עלתה מרים לישראל והתגייסה לצה"ל. מרים שרתה בבית החולים רמב"ם כקצינה. בשנת 1952 הגיעה מרים לאושה עקב נישואים לאריה רון שהיה חבר קיבוץ. מרים השתלבה בעבודה כמטפלת לגיל בית-ספר ובנוכחותה, גם גדולי הפרחחים לא העזו להרים ראש.
מטיפול בילדים עברה מרים להיות האקונומית של הקיבוץ ואח"כ עברה לנהל את המתפרה, הקימה את ה"בודקה" שנקרא לימים מחסן בגדים. מרים היתה נוסעת לתל אביב לרכוש בגדים ובגדי עבודה לחברים.
מרים עבדה גם כאחות במרפאת הקיבוץ.
כאשר הוחלט להקים מפעל לליטוש עדשות, נשלחה מרים יחד עם שמואליק שני לאוהיו, ללמוד את סודות המפעל ואח"כ השתלבה בו.
עם תום פעילותה במפעל עברה מרים לאריגה בנול, לתפירה וסריגת שמיכות ולעשיית תמונות.
מרים ביקשה שלא לשאת הספדים ולכן אסתפק במידע יבש זה. ברצוני רק להוסיף משהו אישי: שנים רבות היו הורי שכנים של אריה ומרים. אני הייתי מורה של יוסי ושל יעל. הינו מיודדות, אף שמרים תמיד שמרה דיסטנס. כששאלתיה מה שלומה או האם היא זקוקה לעזרה תמיד, אבל תמיד, הכל היה בסדר. הדבר שממנו חששה יותר מכל היה שתזדקק חלילה לעזרה. עד הרגע האחרון היתה עצמאית בחדרה, צלולה , כואבת את הנעשה בארץ וגם את הנעשה בקיבוץ ,על המתרחש היתה לה ביקורת רבה.
מרים התגאתה מאוד בילדיה ובנכדיה והיתה מרבה לספר לי על הצלחותיהם, טיוליהם ועיסוקיהם.
ליבנו עם יוסי ויעל ומשפחותיהם. יהי זכרה ברוך.
| 
