רק אתמול שאלתי את נורית אם אפשר לבקר אבל התשובה היתה שלא מאחר ואתה מרגיש ממש רע. ואני ממש רציתי, רציתי לדבר איתך על מצבך, על העובדה שאמרת לי לפני כשנה "תביני, אני נהנתן, אני רוצה לחיות רק טוב ושלא יתנו לי טיפול נמרץ וכדומה" ולשאול אותך איך אתה חי עם המצב. לא הספקתי – חבל.
קשה להספיד חבר קיבוץ, קשה יותר להספיד תלמיד, אבל להספיד חבר, שגדלת איתו, ששיחקת ורבת איתו, שישנת איתו באותו בית ילדים, שיחד איתו הסתובבת לקיר, קשה שבעתיים. אז תסלחו לי אם מידי פעם אגלוש מעט מהמתכון הקבוע.
יעקב וויסגלוס הגיע לאושה מצרפת בגיל 7 עם אימו חיה . באושה הכירה חיה את משה כדורי, הם נישאו ויעקב קיבל את השם "כדורי". יעקב היה ילד שובב, כמו שנהוג היה לכנות אז פשוט פרחח. לא שמע בקול המטפלות, לא אהב את בית הספר ובית הספר לא אהב אותו. לא למד והפריע למורים ולכן, נשלח ללמוד בפרדס חנה בבית ספר מיוחד. גם תוצאות בית הספר הזה לא הפכו את יעקב להולך בתלם. בשנת 1960 התגייס יעקב לצבא ושרת כנהג. הוא אהב לנהוג בנהגות הרגיש חופשי, עצמאי, ולכן כאשר השתחרר מהצבא, השתלב בענף התחבורה. עם השחרור, במרץ 1963, נישאו יעקב כדורי ונורית שינגוט ובנו את ביתם באושה. ליעקב ונורית נולדו 4 ילדים : מרדכי המכונה מוקי, טל, אלעד ועדי. בשנת 1970 ארזה משפחת יעקב כדורי את כל הכבודה ועזבה את קיבוץ אושה לחבל ימית. עם פרוץ השלום עם מצריים, הוחזר חבל ימית למצרים ובשנת 1984 חזרו יעקב ונורית לאושה. יעקב השתלב באופטיפלס בליטוש, התקדם ולמד בשטח זה בנה את עצמו בשקידה ובחריצות ונהיה מנהל הליטוש. או אז, בפעם הראשונה, אמר לי יעקב שהוא מצטער שאינו יודע פיזיקה. עד לפני שנתיים עבד יעקב באופטיפלס, בתחילה כשכיר ואח"כ כפרילאנסר.
בשנים האחרונות מאוד התקרבנו יעקב ואני, אולי בגלל המחלות שפקדו אותנו באותו הזמן. כאשר עוד היה מסוגל לצאת החוצה, ישבנו כחצי יום וגלגלנו בשאלות על מהות החיים, מה הוחמץ ומה לא ומה עדיין אפשרי, יעקב אמר לי שאינו מצטער על שום מהלך שעשה בחייו, אלא על כך שלא השכיל ללמוד יותר. לפני כחודשיים עברו יעקב והג'ינג'י (המטפל) ליד ביתי. אני, גלשתי החוצה על כסא גלגלים ויעקב נסע עם הכסא שלו וכך עשינו שיחת כסאות, מספר דקות מאחר והוא התעייף, הבטחתי לו שכאשר יורידו לי את הגבס, אבוא לבקרו ולא הספקתי.
כאשר היינו ילדים גרנו בבית הגדול. בית זה אפשר למוח היוצר מגוון רחב של תעלולים. אספר לכם רק תעלול אחד מיני רבים ממוחו היוצר של יעקב ובביצוע כול חברת הילדים. השנה 1957, אנחנו בני 14-15 והנה נודע לנו שחבר קיבוץ התאבד בתליה בלול העופות. ההתרגשות רבה, אחרי הכול המעשה המפתיע, ההתקלות במוות מרצון בפעם הראשונה. אחרי מספר ימים, יצרנו בהנחיית יעקב בובת אדם ותלינו אותה ליד גרם המדרגות בבית הגדול לכבוד שומרת הלילה. כיבינו את האור הגדול והשארנו תאורה חלשה. אם יש אלוהים הוא שמע את הצריחה של השומרת . והיו עוד הרבה תעלולים אבל בינתיים הזמן עבר, אנחנו התבגרנו , הפסקנו להתעניין בשומרת והתחלנו להתעניין זה בזו.
ומילה אחרונה לנורית, את היית חוף המבטחים של יעקב. החוף שאליו חוזרים אחרי כל סערה. החוף שתמיד נמצא שם, בטוח ושקט. אלייך הוא תמיד חזר ואת קיבלת אותו באותו השקט שהחוף מקבל את הסערה, שובר את הגלים, נסחף קצת אבל תמיד שם.
צר לי עליך יעקב, הסתלקת מוקדם מידי. תנחומינו לנורית, לילדים, לנכדים , לישראל ומיתי ולכל המשפחה.
