דפי הנצחה

הספד מאת יקי חסיד:

אבא שלנו לא אהב נאומים ארוכים, אז אנסה לספר בקיצור על כמה דברים שהוא כן אהב.
הוא אהב את המשפחה שלו, את הילדים והנכדים. הוא היה אבא משקיע. לפני השינה היה מספר לנו סיפורים שהמציא, סיפורים ממשלי קרילוב ועוד. בנה לנו צעצועים, יצא איתנו לטיולים בשבתות ובחופשים, בנה כמה וכמה כלובי חיות ושובכים משוכללים, קורת עץ להתעמלות מכשירים, הסיע אותנו לשיעורי נגינה, אימונים, תחרויות, תערוכות יונים ועוד.

אבא אהב סדר, ארגון ותכנון. כל משימה הייתה מתוכננת. כשחזרו ההורים לפני כמה שנים מטיול גדול בטורקיה הודיע לי בגאווה - לא טעיתי בניווט אפילו פעם אחת! אם ביקשת ממנו להתקין מדף או לסדר משהו בחשמל היה נענה בשמחה. הוא היה מודד כל דבר בקפידה. לא בערך ולא חפיף. עם פלס. ארגזי הכלים שלו תמיד היו ערוכים למסדר המפקד. לכל כלי יש מקום ייעודי.

הוא אהב לצטט פתגמים, אמרות של אנשים, את המערכונים של הגשש החיוור ואת הגבעטרון. הוא סיפר סיפורים (בדרך כלל כמה פעמים) ובדיחות שאי אפשר לספר כאן. הוא אהב לצחוק ולא פעם היינו גורמים לו להתקפות צחוק בזמן האוכל.

הוא אהב שאשתו מוציאה אותו מאזור הנוחות שלו ומציעה טיולים והרפתקאות. והכי אהב לצלול ולשנרקל בים סוף. הוא סיפר איך בפעם הראשונה בראס מוחמד שכנע אותו חבר להכניס ראש. לבסוף הכניס ושכח להוציא. כשהוציא את הראש ראה את האוטובוס מתרחק ונאלץ לרוץ אחריו.

אז אם מוכרחים להיפרד מהעולם הזה – אין טוב יותר לעשות זאת בבת אחת תוך כדי מה שאתה אוהב.


הספד של רוני חסיד:

אני עומדת כאן עם שני כובעים, האחד של מי שמספידה בדרך כלל מטעם הקיבוץ והשני, כאשתו של רן. ומכיוון שצריך לבחור בין השניים, כדי לא להאריך בדיבור, אדבר כאשתו של רן מעל חמישים וחמש שנים. אז איך מסכמים 57 שנים של הכרות וחברות בקיצור? אין לי מושג, אי לכך רק מספר אנקדוטות ואחר כך אספר לכם מה קרה באילת.

פגשתי את רן לראשונה כשהייתי שלישה בנחל כנרת ורן היה מפקד פלוגה באותו הגדוד. הוא נכנס למשרד בו עבדתי ואמר: " את השלישה החדשה? אז איתך אני לא אתחתן כי אני לא אוהב תלתלים" להזכיר לכולכם שלפני הכימותרפיה היו לי תלתלים. מיד השבתי לו ואני לא אתחתן אתך כי 5 דקות לפני שנכנסת נכנסה הבטן שלך ולחשה לי שלא כדאי לי. ומאז התפתחו היחסים ורן הפך למחזר נלהב ואני נהניתי מחיזורו. לדוגמא, יום אחד בחורף הוא נכנס עם חבילה גדולה ואמר : זה בשבילך כדי שלא יהיה לך קר ברגליים. זה היה תנור חשמלי. ומכיוון שהתחנף כל כך יפה, החלטתי להתחתן אתו.

כאשר נישאנו הסתבר לי שהבן אדם פוחד פחד מוות משינויים בעוד אני חסידה נלהבת שלהם. אני מתכוונת לשינויים החורגים משגרת היומיום. הוא כל כך לא רצה לנסוע לירח דבש לאירופה שכאשר הגענו בדרכנו מכנרת עד לטבריה, הסתבר לי שהשאיר את הכסף בבית והוא נאלץ לחזור לכינרת בעוד אני מחכה בטבריה. בסופו של דבר שוטטנו ברחבי אירופה שישה שבועות ורן נהנה הנאה מרובה. האם ניסיתם פעם להסביר למוכר איטלקי שאינו יודע מילה אנגלית, שאתם רוצים לקנות עוף? רן ניסה וניסה ולבסוף אחרי מספר ניסיונות נמאס לו והוא התחיל לקרקר כמו תרנגולת, ולנפנף בידיים או אז המוכר הבין.

מאחר ואנחנו הפכים גמורים, הוא לימד אותי לתכנן ולסדר ואני לימדתי אותו להכיר צמחים ובעלי חיים. הוא טרח לידע אותי בגאווה שהוא זוכר את הפרח הקטן עם השם הארוך אהרונסונית פקטורובסקי. בקשר לציפורים תמיד אמר בזלזול, תגידי מה שאת רוצה הציפור במילא כבר עפה מי יכול לבדוק.

רן אהב סדר וקביעות. היינו יורדים לסיני כל שנה עם הילדים, ותמיד תמיד עצרנו בבית קמה באנדרטה. אתם לא יכולים לתאר לעצמכם את חמת זעמו כאשר הסתבר לו שאת הגפרורים שכחתי לקחת ואי אפשר להדליק אש ולעשות קפה. הוא כל כך כעס ואני כל כך כעסתי בחזרה על זה שהוא כועס, שהילדים זוכרים את זה עד היום.

בשנת 1979 נסענו עם לייקה ומשה בלייברג לטיול בארה"ב. לייקה ומשה נסעו לבלטימור לחברים ואנחנו הגענו בטיסה פנימית לבוסטון, היינו אמורים לשכור רכב ולהיפגש אחרי 10 ימים לטיול משותף. וקורה המקרה ואין רכב וצריך לחכות למחר. לוקחים מלון, קונים כריכים ומתיישבים לאכול. אני רואה הבן אדם לא יכול לבלוע, מה קורה רן?, אני לא בטוח אם יהיה רכב למחר או לא, אתם מבינים את זה, אי הודאות לקחה לו את התיאבון. ומכיוון שלא אכלנו כל אותו היום שאלתי בזהירות אם אני יכולה לקבל את הכריך שלו. זו היתה הפעם היחידה בחיינו המשותפים שאני אכלתי את האוכל של רן, תמיד הסידור היה הפוך.

בשנות השמונים עבד רן כמנהל חוות ההזרעה "און", תפקיד שהביא לביתנו טלפון ומכונית שני מוצרים שהיו נדירים בחברה הקיבוצית. ואני מוכרחה להודות שהביאו עימם גם מיני קנאות ושנאות שלא היו ידועות בביתנו. אבל גם טיולים ברחבי הארץ.

בשנת 84 עשינו קורס צלילה והתמכרנו. אמרתי לו שאני רוצה לגור באילת בשביל לקצר את הדרך לים סוף, הוא עשה שרירים. מה אעשה שם, איך אמצא עבודה ועוד מיני חששות המאפיינים אנשים הפוחדים משינויים. אלא שגם אני עשיתי שרירים והודעתי לו שהוא יכול להישאר באושה , אני יורדת לאילת ואבוא לבקר אחת לשבועיים, וכמו כל הפעמים הוא וויתר, ירדנו לאילת, הוא מצא עבודה תוך שלושה ימים כחשמלאי במלון המלך שלמה ובאחת הפעמים כאשר עלינו מצלילה וישבנו על החוף ליד המנגל, אמר לי "אני אוהב את הרעיונות שלך". ואת זה אני מספרת לא כדי שתחשבו כמה אני חכמה אלא כדי שתראו שרן לא בחל בשום עבודה וגם אחרי שהיה בתפקיד בכיר שהקנה לו מיני הטבות, היה מוכן לעבוד כחשמלאי פשוט בבית מלון, העיקר לעבוד.

רן אהב את אפרים קישון והקפיד לרכוש כל ספר חדש שלו וגם את חנניה רייכמן אהב מאוד והרבה לצטט אותו ואני הצטרפתי בהתלהבות לאהבתו זו. ואכן בספריתנו הצנועה 14 ספרים של קישון ו-5 של רייכמן. במשך חיינו המשותפים הספיק רן להיות מרכז משק פעמיים, מרכז רפת ובשנים האחרונות מרכז החשמליה והתקשורת. הוא היה מבין החברים המרכזיים בקיבוץ בגלל חריצותו וחכמתו. הוא אהב לעבוד אבל הדבר שהוא הכי אהב (חוץ מלשבת מול הטלוויזיה ולראות חדשות) היה לצלול ולשנרקל בים סוף ולכן הסכים לצאת איתי ועם גלית לחופשה באילת. ומה שקרה שם היה:

לכל מטבע יש שני צדדים, וגם כאן שני פנים למקרה, הצד של רן והצד שלנו. מהצד של רן עשית את זה חלק, מהר ובאופן אלגנטי. לחיות עד גיל 83 וללכת ככה, זה שמור לצדיקים. והצד שלנו זה שתמיד קשה להיפרד. ובכל זאת אני פשוט בעדך. לך לשלום.