דפי הנצחה

דינה מרמרי, בת אניטה ומריו דורגילו. נולדה באיטליה בספטמבר 1942. לדינה היה חשוב מאוד להקים משפחה יהודית והיא חששה שבאיטליה לא תוכל ולכן יזמה להצטרף למסגרת המאפשרת עליה לישראל. דינה היתה ציונית.

היא הגיעה לאושה בינואר 1962 במסגרת שנת שרות. במסגרת זו, אשר אורגנה ע"י תנועת "הנוער הציוני", היו מגיעים חברה צעירים לשנה לישראל, עובדים במשק ולומדים עברית. הם הגיעו מארצות שונות באירופה במטרה לקרב אליהם את מדינת ישראל, וקיבוץ אושה הרוויח לא מעט חברות מפרויקט זה.

באושה לא היו רבים דוברי איטלקית ואולי לא היו בכלל, לכן למדה דינה במהירות את השפה העברית ובעברית גם נקשרה לחברנו עודד מרמרי. בתום השנה חזרה דינה לאיטליה אך שבה לישראל ובשנת 1964 נישאה לעודד והם בנו את ביתם כאן. בתחילה השתלבה דינה בעבודה בטיפול בילדים. היא עבדה עם שלימה ז"ל שנים מספר בבתי ילדים ואח"כ המשיכה במקצועה.

דינה הביאה אתה את מקצוע התפירה הסלונית אותו למדה באיטליה והשתלבה בענף זה . שנים רבות עסקה במחסן הבגדים לילדים, כתופרת, כמודדת וכמנהלת ואף השתלמה בנושא זה בקורס רכזות הלבשה ובמקביל המשיכה ללמוד ולהתפתח . היא למדה "דגמנות", הורדת דגמים מהעיתון והשמתם בשטח והשתדלה לתת לילדים דגמים אופנתיים.

כאשר ההפרטה התחילה להגיע לקיבוץ ומחסן הילדים איבד מחשיבותו, עברה דינה לעבוד במתפרת המבוגרים וגם כאן עבדה שנים רבות .

לדינה ועודד נולדו 4 ילדים: סיגל עמרי חגי וגלעד.

ומשהו מאוד אישי: מאוד עניין אותי כיצד עברה ילדותה של דינה בוונציה, בזמן המלחמה וגם לאחר מכן וברצוני לספר לכם סיפור ששמעתי מפיה. כאמור דינה למדה תפירה סלונית , בתפירה זו לא השתמשו במכונות תפירה אלא בעבודת ידיים בלבד. הבנות היו מחליפות את הבגדים בחלוקים כדי שלא תעבור חלילה שערה או פירור מזון לבגד הנתפר. דינה שמה לב שכל פעם כשהיא מורידה את החצאית, כל הבנות מתבוננות בה. לשאלתה מה הן כל כך מסתכלות, השיבו לה שהן מחפשות את הזנב. איזה זנב תמהה דינה, הזנב שיש לכל היהודים- ענו לה הבנות.

קשה לי מאוד לדבר על דינה בזמן עבר. לקראת כל נסיעה לאיטליה וגם כאשר חזרה שוחחנו על המצב של אמה, על וונציה כיום ועל המשפחה. לא תהיינה עוד פגישות על המדרכה, לא אראה אותך מטיילת עם העגלה של מעיין, תחסרי לי מאוד.

היי שלום דינה ויהי זכרך ברוך.