04-8458401
צור קשר
office@k-usha.org.il
שלח דוא"ל
צור קשר
שלח דוא"ל
|
|||||
בלה נולדה ברוסיה בשנת 1911 . בגיל צעיר התייתמה מאמה, כאב שקינן בה עד יומה האחרון. בהיותה פעוטה עברה המשפחה להתגורר בפינסק. לאביה הייתה תחנת קמח ששרתה את כל הסביבה. אביה נישא בשנית לאחות אמה, אותה בלה לא חיבבה ולכן בגיל צעיר מאוד הצטרפה לתנועת "הנוער הציוני" במטרה לעזוב את הבית ואת פולין ולעלות לישראל. בלה למדה בגימנסיה "תרבות", בה שפת ההוראה הייתה עברית.בשנת 1935 עלתה בלה לישראל (פלסטינה א"י), היא הצטרפה לגרעין "המפלס" שישב בכפר סבא וחיכה להתיישבות קבע. בלה השתלבה בעבודה בקטיף, בשרות בית אצל חקלאי הסביבה ובסלילת כבישים. יחד עם זאת נשארה פעילה נלהבת בתנועת "הנוער הציוני". בשנת 1937 נשלחה בלה לפולין כנציגת הקק"ל, לבדוק ולדווח על הנעשה בהכשרות השונות. ליבה נחמץ בראותה את בני הנוער הכמהים לעלות ארצה ואינם יכולים לקבל אשרות עליה. (גם לאחותה האהובה לא יכלה לעזור, על אף הפניות החוזרות ונשנות למשה קול שהיה בעמדה מאוד בכירה בתנועה) .בשנת 1939 יצאה בלה בפעם השניה לשליחות לפולין. מלחמת העולם השניה תפסה אותה באמצע השליחות. היא הצליחה להימלט מפולין בעזרת תושייתה הרבה ולאחר תלאות רבות. בלה חזרה לקיבוץ, כאן פגשה את שמאי ואחרי 10 שנות חברות, נישאו השניים. באושה עבדה בעבודות שונות עד תום המלחמה ואז, התחילה ללמד את הפליטים שהגיעו מאירופה - עברית. כאשר סיימו חברות הנוער את לימודיהם והתגייסו לצה"ל, עברה בלה ללמד בבית החינוך "גוש-זבולון". בשנת 1975 יצאה לפעילות ציבורית בתנועה, למחלקת התרבות והייתה שותפה בעריכת ה"הגדה" הקיבוצית. עם סיום העבודה בתנועה נרתמה להקמת הארכיון באושה, ובעבודה זו התמידה עד גיל 90. השנים האחרונות ללא שמאי היו קשות והיא נאלצה לעבור לבית הסיעוד בשנתה ה-92. בלה נפטרה בשיבה טובה בשנת 95 לחייה. הותירה 3 ילדים: רוני, שרה ואשר, 11 נכדים ו-4 נינים. ת. נ. צ. ב. ה רוני: בלה פלד
אנוש כחציר ימיו, כציץ השדה כן יציץ. כי רוח עברה בו ואיננו ולא יכירנו עוד מקומו. ורק את שעשה מיום היותו בר רשות ועד בו יומו, הוא אשר יחשב לו בבוא יום פקודה. וכשאנו באים היום לסכם חיים שלמים, איננו יכולים שלא לחוש גאוה וסיפוק ולומר בפה מלא – הצלחת! כפעילה ותיקה בקן הנוער הציוני בפינסק זכית ,בשנת 1935, להגשים את משאת נפשך לעלות לארץ ישראל, להצטרף לקיבוץ הנוער הציוני "המפלס" בכפר סבא. כמה סימליות מקופלת בשם הזה "המפלס". חלמתם לפלס דרך ליהודים שיבואו, להמונים מתנועות הנוער הציוניות שהיו מרוכזים באירופה מכשירים עצמם לעליה, ולא ידעתם , ולא חזיתם בחלומות הזוועה הגרועים ביותר, את שעתיד להתרחש. דוברת עברית רהוטה מהגימנסיה הראלית "תרבות" בפינסק, וחדורה בלהט הגשמת החלום הציוני, התייצבת לכיבוש העבודה העברית. בידיים האלה, שידעו את מלאכת הכתיבה בלבד,נטלת מזמרה והצטרפת לקטיף תפוזים בשרון. מבוקר עד ערב, בשכר זעום, עמדת עם חברייך שזכו לקבל יום עבודה, להגשים את חלום החקלאי העברי. וכשנגמר הקטיף, נטלת פטיש ובידיך הקטנות והעדינות התייצבת לייצר חצץ לסלילת כבישים. לא מכונות לגריסת חצץ, לא מערבלי בטון ענקיים, את והפטיש. פעמיים גויסת ע"י "הקרן הקימת" לצאת בשליחות לפולין. בשנת 1937 ובשנת 1939,ראית את מאות חברי תנועת "הנוער הציוני" בהכשרות בפולין וברוסיה, את הכמיהה לעלות לפלשתינה , להגשים את החלום, ואת השערים הנעולים. ראית את עליית הצורר הנאצי, ליבך נחמץ בקרבך ולא יכולת לעשות דבר (אפילו לא למען אחותך שהיתה חברה בתנועה וניסתה נואשות לקבל אישור עליה). בשנת 1939, כאשר היית בשליחותך השניה, תפסה אותך המלחמה. בחושייך החדים ידעת שעליך להימלט מאירופה ובמהירות. ואף על פי שנתפסת בזמן הברחת הגבול מרוסיה לפולין,ישבת בבית סוהר ונידונות לגירוש בחזרה לרוסיה, הצלחת בתושייתך הרבה, לשחד את השומר ולהימלט ולחזור לפולין, ומשם לפלשתינה, לקיבוץ שכה אהבת . כאן, אחרי 10 שנים של חברות, פגשת באבא, שהצליח גם הוא להימלט מאירופה הבוערת והקמתם משפחה וקיבוץ. בכל נפשך התמסרת למשימה. בתנאים קשים , עליהם לא מדברים, לא תובעים ,לא מנפנפים כנגזלי בית ותרבות. במגורים באהלים בקור ובשרב, ללא מים חמים, במקושים ובמעדרים כבשתם את הקרקע , נטעתם יתד בארץ הזאת ולא חשבתם ש- "מישהו" צריך לעשות לכם, לעזור לכם, לבנות לכם, להגן עליכם. ידעתם שאם לא אתם אז לא יהיה. וכשתמה המלחמה ושארית הפליטה התחילה להגיע מאירופה, התגייסת להיות מורה לעברית עבורם. חברות הנוער הרומנית והפולנית, ניצולי שואת אירופה, שרידי אודים עשנים של מליוני יהודים, וביניהם כאלה שסברו שהם היהודים האחרונים עלי אדמות , הגיעו לאושה ולמדו אצלך את מכמני השפה. את ההבדל בין סגול לצרי-כפי שהיית אומרת אֶ ו-אֵ, בין חולם מלא לחסר, שורוק וקובוץ, קמץ ופתח והם, אף שסברו שזה ממש מיותר,ולא משנה אם מנקדים לחם בשני סגול או בסגול וצרי – העיקר שיהיה לחם , אהבו אותך אהבת נפש ולא החמיצו את שעורייך. אחר כך, כאשר התפזרו והלכו לצבא,עברת ללמד בבית הספר "גוש זבולון" ושנים רבות התמדת בכך והעמדת דורות של תלמידים. בשנת 1975 יצאת לעבודה במחלקת התרבות של התנועה והיית שותפה פעילה בעיצוב דמותה של ההגדה הקיבוצית לפסח. כשסיימת את העבודה בתנועה , פנית להקמת הארכיון באושה, ובמקום זה התמדת עד הסוף. גם לעת זיקנה ושיבה היית ערה למתרחש בארץ ובקיבוץ. לא שבעת הרבה נחת ממה שראו עינייך. בעיקר הרתיחה אותך העובדה שמוכנים למכור את האדמה של הקיבוץ. היית מסתכלת על החברים שזה מקרוב באו ושואלת אותי: מיהם בכלל? מאין באו? באיזו רשות הם לוקחים את האדמה שלנו ומוסרים אותה? מה הם יודעים על מה שעברנו עד שהשגנו את האדמה הזו? איך מעיזים להפוך את האדמה למטבע עובר לסוחר? קיבוץ אושה היה חלק ממך, בן משפחה, חלום שהתגשם. השנים האחרונות ללא אבא היו לך קשות. הגוף שבוגד בבעליו,הרגליים שמסרבות לשאתו, המילים שעומדות על קצה הלשון ומסרבות לצאת . אבא היה אומר שעל אריכות ימים משלמים מחיר .....וזה לא ניתן לך בזול! אמא ואבא שלנו היו אות כתובה בדברי ימי העם היהודי, מילה בתולדות הציונות המתחדשת, משפט ביסוד מדינת ישראל, ופרק בהקמת קיבוץ אושה. ולנו הייתם כל הספר – "ספר החיים". נוחי בשלום . | |||||
 |
הוסף |
|
|
|
|
|
|
